ההבדל בין דת לקבלה

אפשר להרחיב אפילו בעניין התפילה, שיש גם בקבלה. מהי הכוונה של תפילה באה מהמילה "להתפלל", לדון את עצמו, שהאדם בודק את תכונותיו לעומת תכונות הבורא, וכתוצאה מהתפילה הוא מגיע לבקשה. כלומר, שמרגיש בתוכו את הרצון והצורך להשתנות, ואז הוא פונה ומבקש כוחות לשינוי.
הוא פונה לאל חי, למקור הכוחות, למקור המחשבות, הדוגמאות, איך הוא צריך להשתנות. ולא שהקשר הזה הוא איזה חוק, כמו חוק המשיכה, שנראה לנו כדומם. אלא פנייה לבורא צריכה להיות לצורך תיקון עצמי, ולא כל פעם לצורך רחמנות. צריכה להיות פנייה ובתוך הפנייה צריכה להיות בקשה. אבל הבקשה צריכה להיות בקשה לתיקון, בקשה יצירתית, שבתוכה האדם מכניס את כל ההבנה והיכולת שלו איך להשתנות, לְמה הוא רוצה להשתנות, לְמה הוא רוצה להשתוות.
הכלי הרציני הנכון, התפילה הרצינית הנכונה, היא העלאת מ"ן, שבה יש רשימות והבנה מה האדם רוצה ממצבו הנוכחי, לאיזה מצב הוא רוצה להגיע. שחסר לו רק כוח לביצוע, אבל הוא מבין, רואה ומרגיש את התמונה העתידה ורוצה אותה, היא חסרה לו. החיסרון אליה חייב להיות חיסרון שלם. מתוך כל הסבל שאין לו אותו, האדם מכיר אותו. ורק אז התפילה מתקבלת. רק אז, אומר בעל הסולם במקומות רבים, התפילה היא נקראת "תפילה שלימה".
(אחרי שכל חבר יעשה את עבודתו על המאמר, כדאי לנסות לחבר יחד את כל האימרות והציטוטים. שיצא מאמר קבוצתי כללי, שיהווה ככל האפשר, את כל ההבדל בין דת לקבלה. ובעוד כמה חודשים אולי לחזור ולעסוק בו ולהוסיף לו כהנה וכהנה. וכל המאמרים יהיו פרי עבודה משותפת של כל הקבוצה, וכל מאמר יהווה נקודת מבט שלה, על הבעיה שהוא מייצג).

האם בכל הדתות התפילה מכוונת לשורשים עליונים?
האדם הדתי שמתפלל, מתפלל לשינוי מצבו. הוא מרגיש שמצבו רע, ומתפלל לכוח העליון. לא חשוב מה דתו או אמונתו, ובאיזה שם הוא קורא לכוח העליון. אלא האדם מבקש מהכוח העליון, שמצבו ישתנה. הוא לא מבקש שהכוח העליון ישנה אותו. ועוד יותר מכך, הוא לא מבקש שהכוח העליון ישנה את הטבע שלו. הוא מבקש שהכוח העליון יעשה לו טוב, כי רע לו.
ובנקודה הזאת נעוצה סתירה. הרי הכוח עליון הוא מחולל לאדם, כל מה שיש לו בחייו. אפילו אם רע לאדם, הכוח העליון הוא שעשה לו את הרע. אז בשביל מה הוא עושה לו את הרע, כדי שהאדם לא ישכח שיש בורא, ושוב יפנה אליו, ויבקש ממנו לעשות טוב? מה הכוח העליון משיג על ידי זה שהוא שולח ייסורים לאדם, ודורש מהאדם שיפנה אליו? מהו, איזה כוח אגואיסטי, שרוצה שהאדם לא ישכח אותו, ותמיד ישים לב אליו כמקור כל יכול?
וכך יוצא שהאדם מתחיל לחשוב, שכנראה לא כוח עליון אחד גורם לו רע, ובו בעת מצפה שיפנה אליו. הרי לא מתאים לכוח עליון גבוה, יחס כזה בדומה להורה, שנותן מכות לילד, שיפנה אליו, שיהיה תלוי בו. הרי יחס כזה לא נקרא להתייחס לילד מתוך האהבה. וההרגשות האלה מביאות את האנושות למחשבה, שיש שני כוחות עליונים, כוח הטוב וכוח הרע. כוח הרע עושה רע שממנו בורחים לכוח הטוב, שיצילני מאותו רע שעושה לי צרות.
הגישה הזאת עומדת במיוחד ביהדות על העיקרון ש"אין עוד מלבדו", וביתר הדתות במידה מסוימת בלבד. אבל לא חשוב איך היא מתנהלת ביהדות ובדתות האחרות, אפילו שמשתדלים לתת תשובה ש"אין עוד מלבדו", שממנו, מהמקור הזה, יוצא גם הטוב וגם הרע, גם המכות וגם המענה למכות, הבעיה היא, כמו שכתוב במאמר, היא היחס של האדם למה שקורה.
ואם האדם רוצה לראות את האמת, הוא מגיע לחוכמת הקבלה, אחרת אי אפשר לראות אמת, ואז הוא מגלה, שהבורא כלל לא שולח לו דבר, אלא מלכתחילה, כל מה שיש לאדם, נגרם על ידי מצבו, שהוא נמצא בצורה לא מתוקנת, הפוכה מהבורא. והמצב הזה בעצמו, הוא מורגש בו כרע, כדי שהאדם יבחין בו אמצעי, מנוף, לתיקון של עצמו ולהשתוות עם הבורא. כלומר, הבורא לא שולח שום דבר, הוא לא מחליף את מצבי האדם, אלא הכל בא כסדר סיבה ומסובב, בחוקים ברורים ומוחלטים, כדברי בעל הסולם, הנקובים בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה".
כך האדם מתגלגל, מרשימו לרשימו, ממצב למצב. ומה שעומד לרשותו, הוא להתייחס נכון למצבים הללו. רק היחס הזה תלוי באדם, רק אותו בכוחו לשנות. המצבים עצמם לא משתנים. הם מורגשים באדם אחרת, על ידי כך שהוא מתייחס אליהם אחרת. שבכל מצב שהוא מרוחק מהבורא, הוא מכניס סיבתיות ומטרתיות. למה הוא מרגיש מכות, כדי להגיע בסופו של דבר להרגיש את עצמו מחובר ודבוק עם הבורא.

כאשר האדם רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מכל הבריאה, וכחלק קטן בשרשרת המצבים שהוא חייב לעבור, היחס הזה נותן לו כלי מיוחד הנקרא "כלי רוחני", לעומת הכלי הקודם. מתוך זה משתנה ההרגשה שלו, הראייה שלו, בצורה כזאת, שהאדם רואה את עצמו, את מצבו, מצד הבורא, ולכן מתחיל להצדיק אותו בתוכו, ואז הוא נקרא "צדיק שאינו גמור".
ולאחר שהאדם עובר את כל המצבים שלו מהסוף, מהבורא, מהנקודה הרחוקה ביותר ממנו ועד הנקודה הקרובה ביותר אליו, הוא נקרא "צדיק גמור". כי הוא באמת גמר להצדיק את הבורא, על כל המצבים שעבר. ואז הוא מתחיל ללמוד את הסיבתיות והמטרתיות של יחס הבורא לכל נברא ונברא, במה שהוא עצמו נכלל בכל נברא ונברא.
וכך האדם מגיע למצב, שהוא "מצטער בצער הציבור", כלומר, שהוא מרגיש כלי של כל אחד ואחד, ואחר כך הוא "שמח בשמחת בציבור", בכך שמצדיק את פעולות הבורא על כל אחד ואחד. בכך הוא רוכש כלי גדול של צער הציבור ואת המילוי הגדול של "נחמת הציבור", של שמחת הציבור. ובכך האדם רוכש כלי של "אדם הראשון".
הכל נובע רק מתוך יחס אחד. לראות את המצב שלי ומצבו של כל העולם, של כל אחד ואחד בעולם, בצורה סיבתית, שהוא בא מהבורא, ובצורה מטרתית, שהוא מכוון אל הבורא. כלומר, לאנושות אין הרבה מטרות, או הגדרות, או עניינים, שעליה להתפזר אליהם. יש לה רק דבר אחד, יחס לבורא ומה לדרוש מאותו יחס. דרישה שכלפיו צריכה להתבטא בדרישה לגילוי השגחתו. השגחה בלתי משתנה, שמתגלה כלפי האדם לפי השוואת הצורה אליה. שאם האדם נכלל בתוך ההשגחה הזאת לפי השתוות הצורה, נקרא שהוא נמצא בדבקות עם הבורא.
וכל הדתות, וכל האמונות, וכל השיטות שהאנושות פיתחה, לא מביאות להשוואת הצורה עם הבורא, הן לא דורשות מהאדם להשתנות כלפיו. הן דורשות מהאדם להשתנות כלפי הנבראים, להיות טוב יותר, נחמד יותר, אבל לא דורשות ממנו להשתנות בתכונותיו האגואיסטיות, לעבור מתכונותיו לטובת עצמו, לתכונות של נתינה, של השפעה, כדי להידבק לבורא. אף דת לא שמה לאדם שינויים כאלה כמטרה.
בכל הדתות, אנשי הדת הגדולים והידועים שמשפיעים על ההמונים, אומרים שצריך להיות טובים אחד לשני. ובשביל מה צריך להיות טובים? שיהיה לנו טוב, שתהיה מנוחה ושמחה בכל העולם. ובשביל מה צריך שתהיה מנוחה ושמחה בכל העולם? שיהיה יפה וטוב, שכולנו נחיה יפה. אבל התפיסה הזכה הזאת היא הסתכלות מאוד צרה וילדותית. היא לא המטרה, שבשבילה נבראו האדם והעולם. אלא שבן אנוש לא מסוגל בעצמו, להוציא מתוכו את כל מבנה המציאות, את הסיבה והמטרה למבנה הזה, ולענות על שאלות מהותיות על הבורא והתנהגותו, אם לא מתוך לימוד חוכמת הקבלה ויישום חוכמת הקבלה.

איך הדתות האחרות מתייחסות לפער בין האדם לבורא?
בתפילות של כל הדתות צריך להודות לבורא, רוצים לבקש ממנו. האדם מבקש מהבורא שישנה אותו. אבל לא שישנה אותו בהתאם לתכונות הבורא, כדי שידבק אליו, שישתווה אליו, שיעלה בסולם המדרגות הרוחניות. אלא הוא מבקש שיפור תכונות אנושיות, כלומר, כמה שפחות להשתמש באגו שלו, להיות יותר טוב כלפי האחרים, להיות מסוגל לרסן את עצמו.
כל הדתות נובעות מתוך זה, שהאדם מרגיש את עצמו נבזה כלפי הבורא. בכל הדתות נקודת היסוד היא פגם של האדם כלפי הבורא. שהאדם פגום, שהוא לא טוב. שמתוך הפגם הזה הוא מסוכסך עם הבורא, ולכן נמצא בייסורים וחייב לסבול. הפער הזה בין האדם לבורא מובא בכל הדתות כדבר שלילי.
ואם היינו מֵשנים רק את התפיסה הזאת, שהסיבה למצבנו הרע, לתכונותינו הרעות, היא סיבה טובה, שרק מתוכן אפשר להרגיש את האלוקות, להגיע להכרת הבורא, להשתוות הצורה עימו. שהרע הזה שמתגלה בנו, הוא הדבר הטוב ביותר, ואין לנו מה להתבייש בו, כי אלה תכונות שהבורא הציב בנו, אז חצי מבניין הדת היה נופל.
כי אם כל התכונות הרעות שבו, האדם מייחס לא לעצמו, אלא לבורא, שהן "לך לאומן שעשני", שהבורא ברא אותן בו, כדי שמתוכן האדם יתייחס אליו, כדי שיבין את הבורא כיתרון אור מתוך חושך, אז האדם כבר מכבד את החושך הזה לא פחות מהאור. ואז אין לו בכי אליו ולא רגשי נחיתות, שהוא חייב לבורא ואת עצמו מרגיש נבזה, כפי שכל בניין הדת מכניס את האדם להרגשה פגועה כלפי האלוקות.
האדם חייב להרגיש את עצמו קרוב לבורא. וכל הנטיות המגונות והפגומות שבו, אינן הוא עצמו, אלא כדברי בעל הסולם, עלינו לפנות למי שיצר אותנו בצורה כזאת, ואז ניוַוכַח שכל התכונות הללו נמצאות בנו לצורך עליון וגבוה. ב"הקדמה לספר הזהר" בעל הסולם כותב, שאין לאדם מה לפסוק על עצמו, על העולם ועל הבורא, שהם טוב או רע, לפני שהבין, שהוא עצמו מחולל את היחס הזה בצורתו השלילית, ולא שזוהי צורתו האמיתית.
ואז רואים שכל הדברים השליליים, כלל אינם שליליים, אלא נבראו לצורך תיקון האדם. שאם מתייחסים אליהם בצורה יצירתית, מיד רואים שהם לא שליליים, אלא החיוביים ביותר. והנקודה הזאת היא קריטית מאוד, והיא שמבדילה בין מקובל לבין איש דתי.

מה הכוונה - "להתייחס בצורה יצירתית"?
"להתייחס בצורה יצירתית" הכוונה היא, שכתוצאה מהפעולה, כתוצאה מיחסו של האדם, הוא מייצב את מצבו יותר בהשתוות הצורה לבורא. "יצירתית" הכוונה, ליצור את עצמו במדרגה יותר עליונה מקודם.

מהו ההבדל העקרוני בין דת לקבלה?
הדת אומרת לאדם, להיות טוב עם האחרים, כדי שיהיה לו טוב. והקבלה אומרת לאדם, להיות טוב עם האחרים, מפני שהבורא דורש להיות טוב לזולת, כתנאי להגיע להשתוות הצורה עימו. אם לא מטרת הבריאה, שהיא להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, לא צריכים להיות טובים.
הבורא ברא אותנו מקולקלים (אם אפשר לכנות זאת "מקולקלים"), הוא ברא אותנו בצורה כזאת שאנחנו רעים אחד לשני. וברא זאת מלכתחילה, לא על מנת שסתם נסתור את התכונה הזאת שבנו, את הרצון להרוג אחד את השני, אלא כדי שנשתמש בתכונה הזאת בצורה מטרתית, להגיע למטרת הבריאה.
כל מה שהבורא ברא, הוא לצורך להגיע למטרה. ואם האדם משתמש בכל הדברים הרעים האלה, רק כדי למחוק אותם, שכביכול לא יהיו קיימים, הוא כאילו אומר לבורא, שהוא ברא רע מן הסתם, ללא שום מטרה, או במטרה שהאדם ימחק אותם, שיתקן מעשה הבורא.
כל שלילה, כל דבר שלילי שמתגלה בנו, שמרגישים בו רע, צריך לשקול, האם הולכים למחוק את התכונה הרעה הזאת, בגלל שרע לי ממנה, שזו פעולה אגואיסטית. או האם בודקים ושומרים על התכונה הזאת, ולומדים איך על ידה לבצע את הפעולה ההפוכה, את פעולת ההשפעה. לא מפני שיהיה לי טוב באותם חושים טבעיים, אלא שהתיקון הזה יהיה לי כמנוף, כסיבה, להגיע להשתוות הצורה לבורא.
המטרה חייבת להיות אחרת. היא חייבת להיות מטרת הבריאה, שהיא דבקות בבורא, ולא שבכל התכונות שהאדם מרגיש "רע לי", הוא ירגיש "טוב לי". בדרך כזאת האדם לא יוצא מהאגו שלו, הוא לא יוצא מהעולם הזה. לכן לעשות סתם טוב אחד לשני, אינו המטרה. ורואים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, איך בכל המקרים שאי פעם רצו לבנות חברה קטנה או גדולה, שתעסוק בטוב לכולם, כדוגמת הקיבוצים בארץ או הקומוניזם ברוסיה, הבורא עמד והרס להם את כל האפשרויות האלו, ולא נתן להם להתקיים.
בעל הסולם מסביר במאמריו, את העוול שעשתה רוסיה, בכך שניסתה לעשות "ואהבת לרעך כמוך" למען רעך. כלומר, אם לא עושים פעולות כדי להגיע למטרת הבריאה, אם לא הולכים באותו 'ראש' עם הבורא, אלא הולכים איתו 'ראש בראש', אז כל הפעולות של האדם הן פעולות לא טובות. הן יכולות להיות פעולות יפות מאוד, כפי שכל הדתות מתפארות, כמה הן דורשות מהאדם מעשים יפים. אבל מעשים יפים לא נראים אצלן. למה? כי הם לא מטרתיים.

האם ניתן לגשר וליצור קשר בין הדת לבין חוכמת הקבלה?
בעל הסולם אומר (במאמר "מהות הדת ומטרתה", בספר "מתן תורה"), שהדת אינה לתועלת הבריות, ואינה לתועלת הבורא, אלא לתועלת האדם העובד. חושבים שהבורא ברא את העולם כדי לעשות טוב. על ידי מה? על ידי שנתן לאדם את הדת, אבל אין זה כך. רואים עד כמה הדת לא מסוגלת לתת לאדם חיים טובים. וגם זה תיקון, שהבורא לא מאפשר לאיש דתי להגיע לרוויה. אחרת כולם היו נכנסים לערפול ונשארים בו.
אלא בהתפתחות הנשמות, יש נשמות שדורשות תיקון, וחייבות לעבור עבודת המסכים ועבודה בהשתוות הצורה. נשמות שמרגישות את המצבים המנוגדים לבורא. וישנן נשמות שעדיין לא מרגישות זאת, שהן אולי יבואו בדור הבא. יבואו גם נשמות, שכמעט לא מסוגלות להרגיש אי פעם דרישה לתיקון. לכן במאמר "דור האחרון" בעל הסולם אומר, שיהיו אנשים שלא ירגישו, שהם צריכים להשתנות. שהם צריכים להגיע לדבקות, להשתוות הצורה לבורא. אפילו בכל הפירמידה האנושית. ואי אפשר יהיה לדרוש מהם שישתנו.
כמו שהיום, אי אפשר לבוא לקהל בדרישה שיתעורר, אלא רק נותנים להם ידיעה מה קיים במציאות. ומי שבשל, מגיב על אותן ידיעות שמפזרים לכל הקהל. אבל מי שלא יכול להגיב, אין מה לעשות איתו, אלא ההפך, כתוב: "אל תשים מכשול בפני עיוור". בשבילו דרישה להשתנות תהיה מכשול, כי הוא עוד לא גדל. ושכבה כזאת ישנה בכל האנושות, והיא כוללת כמה מיליארדים, לעומת אותם מתקדמים, שהם כמה מאות אלפים או מיליונים, שלא מסוגלת להרגיש את כל המצבים האלה.
אם בודקים בצורה יחסית, מה קורה ביקום שלנו, כמה בני אדם ישנם לעומת מיני חיות, חרקים ועוד מיני חי, לעומת מיני צמחים ולעומת אבנים. כל היקום בנוי מאבנים, כולו דומם. ולעומתו כמה צמחים וחיות ובני אדם ישנם על פני כדור הארץ? באותה פירמידה של דומם, צומח, חי, מדבר, הדומם תופס את רובו של הנפח, ורק את מיעוטו תופס היתר, צומח, חי, מדבר.
אותו יחס קיים בין האנשים, שדורשים תיקון, לבין כלל האנושות. מתוך שמונה מיליארד איש בעולם, רק כמיליון משתנים והיתר הם דוממים, שאי אפשר לבוא ולדרוש מהם שינויים. אלא, כמו שכתוב במאמר "דור האחרון", התיקון של אותה שכבה, הוא רק להסכים להשתייך לאחרים, ולהתחייב למסור את ילדיהם לחינוכם. אבל גם בחינוך היחס כלפיהם יהיה ברחמנות, בלי אונס, שיתנו להם רק לפי מידת דרישתם. לכן לא ניתן לחשב את תיקון העולם ולתכנן את הפצת הקבלה לפי כמות אנשים.
אבל, איך יהיה חיבור בין דת לקבלה, אם רוב האנשים מחזיקים בדת ורק מיעוטם בקבלה? לא יכול להיות חיבור ביניהן, מפני שלכל אחת מטרה אחרת. ואם אותם מיליארדים דוממים ירצו להוות בסיס לפירמידה האנושית שתתחבר עם הבורא, הם יצטרכו להיות כדברי הכתוב: "עפר תחת כפות רגלי הצדיקים". לקבל את המסר של הקבלה, כפי שהם מקבלים את הדת, רק לקבל אותו, בלי הבנה ובלי הרגשה.
כפי שאותם אנשים משכילים, שקוראים ומתעניינים, מאמינים לאנשים שנמצאים באותה דרגת דומם כמוהם, שהם 'שופכים' עליהם משהו מלמעלה ישר מהשמים, ומקבלים את דבריהם, כך הם יקבלו מה שתאמר להם חוכמת הקבלה.

האם ניתן לקרב לקבלה אנשים שנחשבים בעולם הזה למנהיגים רוחניים?
אי אפשר לקרב אותם לקבלה, מפני שהם לא מבינים את השאלות ששואלים בקבלה. אם שואלים אדם כזה, אם יש תכלית מעבר לחיים טובים בעולם הזה, הוא עונה, שלא צריך יותר. שהאדם מרגיש רע וחי רע, אז למה שלא יהיה לו טוב. שחוץ מעולמנו יש עוד ארבע עשרה פלנטות שבהן יש חיים, ואפשר לנסוע מאחת לשניה, ולחיות גם בהן בצורה טובה.
אם מקשים ושואלים, האם הבעיה של האנושות היא לעשות טיולים כאלה? הוא יאמר, שבמקום להרוג אחד את השני, עדיף שנאהב איש את רעהו. ממש כמו שאמרו ילדי הפרחים. ואם עומדים בתוקף על השאלות, אנשים מתחילים להעיר לך, שאסור להתייחס כך לאדם כזה, אלא צריך רק לשמוע מה הוא אומר ולקבל.
המנהיגים הרוחניים האלה הם אנשים טובים, שמלמדים את כולם להיות טובים. והם מאמינים ברעיונות שלהם מתמימות. הם מה שנקרא "דומם דקדושה". הם לא יכולים להבין שיש עוד משהו מעל לתפיסה שלהם. שאם הבורא עשה רע, לא מספיק לתקן אותו לטוב שיהיה לנו טוב, שיש משהו חוץ מזה, שצריך לתקן מה שהבורא עשה. כמובן שאין מה לשאול בשביל מה הוא עשה, על משהו מעין זה הם מיד משיבים שאסור לשאול.
אין אצלם כל עניין הדבקות, עניין ההתעלות, עניין השינוי על מנת להשפיע. אצלם על מנת להשפיע נקרא להשתדל לעשות דברים טובים, ולא לקנות טבע אחר. הם מטיפים לכולם, שלפי דתם צריך לאהוב אחד את השני, אבל אין אצלם לא אהבה ולא שוויון. הדת והעם שלהם משופעים במעמדות ופלגים, ששונאים אחד את השני, וביניהם כאלה שאסור לגעת בהם. אבל אין מה לומר להם, כי ההסתרה היא בהתאם להתפתחות.
(על המאמר הזה, שעוסק בהבדל בין דת לקבלה, צריך לעשות עבודה ולא לעזוב אותו, אלא משך הזמן, אולי שָנים, לאסוף אליו כל פעם עוד ועוד קטעים וציטוטים. לא לפחד לעשות ממנו מאמר גדול כמו ספר. העיקר הם המקורות, כל משפט נכון שיכולים להביע מבעל הסולם ורב"ש. להוסיף ולהוסיף בלי חשש).

מה הסיבה שכיום מתרחשת חזרה לדת?
בזמן האחרון ישנה באנושות התפתחות בדומה לחזרה לדת, אבל זו אינה חזרה לדת. אחרי ההתפתחות הטכנולוגית, שהביאה אותנו למבוי סתום בכל התחומים, בתחומי המדע, הטכנולוגיה וחיי החברה, ונגרמה על ידי ההתרחקות מהדת. ישנה נטייה לבדוק את המציאות, האם עשינו נכון, כי נכנסנו למצב לא נעים, שמאיים כללית על כל האנושות.
וכך נוצרת נסיגה, בריחה חזרה. אבל זו אינה חזרה לדת, אלא חזרה לסוג מסוים של פונדמנטליזם. כלומר, לא לדת הרגילה, אלא לשימוש בדת לצורך הנוכחי, האגואיסטי, הטכנוקרטי. שמתוך הבדיקה הזאת של הדת בתקופה הנוכחית, לא שנחזור אליה, אלא נתאכזב ממנה סופית בצורה טוטאלית.
ושמחתם של אנשי הדת, שהאנושות חוזרת אליהם, במיוחד באסלאם ובנצרות - ורואים איך חוקים והחלטות רבים בעולם מתקבלים בהשתתפות ובעצה אחת עם אנשי הדתות האלה - היא קצת מוקדמת, כי עוד מעט ודי בקרוב נראה עד כמה הבדיקה הזאת, איך לחיות יחד עם הדת, תביא למצב שהאנושות תגלה את האפסיות של הדת.
גם בדת נגלה את השליליות שבה. בדיוק באותה צורה פונדמנטליסטית כמו היום. נגלה שהדת מביאה גם את הסבל. קודם חשבו כולם, שהדת מביאה הצלה, תמיכה, שהיא מיָיפה את חיי האדם. וכעת איך שהיא תתגלה בכל הדתות, היא תתגלה בצורתה השלילית. ואז האנושות תישאר לה, גם בלי מדע, וגם בלי דת, וגם בלי שום כיוון לעתיד. ובקיצור, המצב טוב.

איך אפשר לממש כל מצב בצורה המועילה ביותר?
האדם יכול מיד להגיע לפעולה נכונה, בלי ליפול לייאוש, רק על ידי חשיבות המטרה. תמיד יש בו שני קצוות. בכלי ההרגשה הוא מרגיש הרגשה רעה או הרגשה טובה, ובשכל הוא מרגיש קשר למטרה, המטרה היא או חשובה או לא חשובה.
אם המטרה יותר חשובה מעל ההרגשה של טוב או רע, אז המטרה היא הקובעת, ופעולתו לברכה. היינו, הוא מתקדם ויכול להשתמש בהרגשתו הטובה או הרעה לטובת המטרה. אם חשיבות המטרה פחותה מההרגשה, אז ההרגשה היא הקובעת, ובעל כורחו האדם עושה משהו כדי להטיב את הרגשתו, בלי להתחשב מהי המטרה. המטרה מושפעת מההרגשה והופכת להיות להטיב את הרגשת האדם.
משום כך, בכל מצבי השינויים שהאדם עובר, אין לו על מה לדאוג, חוץ מחשיבות המטרה. שאז יכול הוא להיות סמוך ובטוח שמעשיו טובים. וחשיבות המטרה נותנת חברה. אין מישהו אחר ואין מקום אחר. אמנם גם רב, גם לימוד וגם ספרים, אבל הם פועלים על האדם רק חלקית. האדם בנוי בצורה כזאת, שהוא מתפעל מסביבתו. היא עיקר מקור ההתפעלות שלו, המקור שמביא לו ערכים.
ולכן, ככל שנבנה סביבה חזקה, מחוברת, מיוחדת, שמכוונת למטרה האחת, וכל אחד יתפעל ממנה, בהתאם לחשיבות המטרה נתקדם. ולאדם עצמו, אין מה לדאוג על חשבון עצמו, אלא רק על הקבוצה, שהיא תהיה חזקה ומכוונת למטרה. אם המטרה הזאת בוערת בקבוצה, כולם מרווחים. וכל פעם צריך לשאול, האם לא שכחנו שרק במטרה הזאת צריך לעסוק.