שעון מעורר לתודעה מנומנמת / איתי מיניאלי

אנחנו כל מימדי הקיום ביחד בעת ובעונה אחת.
איננו חומר עצמאי ונפרד, ואיננו רוח הנמצאת אי שם.
אנו התקיימותם של שניהם גם יחד, פנים מגוונות של אותה הוויה נצחית.

כל אדם מתחיל את חייו מחובר חיבור ישיר לנשמה, למרכז ההוויה, ללא הפרדה בין צורות, ללא הפרדה בין הנשמה המתבוננת בעולם "החיצוני" לבין העולם עצמו, אין הפרדה בין ה"אני" לאחר, בעצם, אין אני... 
ככל שאנו מתבגרים אנו עוברים תהליך של היפרדות. אנו לומדים מסביבתנו שאנו נפרדים, ומזדהים בעיקר עם החלק הסופי של ההוויה, הקרקע שלה – הרי הוא הגוף. בהמשך בגרותנו אנו למדים את הרמה השנייה של הקיום, זהו קיום ברובד הנפשי. תפיסת ה"עצמי". מדובר באוסף של  מחשבות, רגשות ודפוסים חוזרים של אותם מחשבות ורגשות, אשר מזוהות עם איזשהו "עצמי מתבונן" ומעניקות לו תחושת המשכיות ורציפות פסיכולוגית, וכך נוצר השחקן הראשי, דמות מורכבת וקבועה.

המחשבות והרגשות מתארגנים בצורה של תבניות קבועות שחוזרות על עצמן. כל תבנית מחשבה כזו מייצרת עבורנו נוסחא ליצירת התנהגות מתאימה. בצורה זו כל מצב שדומה לאחר נתפס כמצב מוכר, והתגובה הנדרשת ידועה מראש. אנו חווים פחות ופחות חוסר ודאות בחוויות החיים, וזוכים לתחושה של סדר ושליטה במציאות. נהוג לקרוא לאותו מבנה נפשי "אגו" ולתבניות הללו בשם "תכונות" "הרגלים" או "דפוסים". האגו נועד לשמור את הגוף בחיים, והתבניות הן כלי מתוחכם לסייע לו. עם הזמן, הנפש לומדת להתאים צורת התנהגות לכל סיטואציית חיים. במוח, המחשב המפואר של הנפש, מאוכסנות להן מבחר אינסופי של תבניות מחשבתיות ורגשות, שקשרו יחד והפכו להוראות תגובה ייחודיות עבור כל אספקט של חיינו, ומוכנות לשליפה. הבעיה מתחילה בכך שהמחשב מהיר מדי וחזק מדי. הנה קם הגולם על יוצרו, אותו "עצמי" כלל לא מודע לכך שהוא חווה במצב מסוים, והופ! כבר נשלפה לה תבנית מתאימה ומכתיבה לו (לנו!) את ההתנהגות הרצויה.
רוב התבניות שלנו נוצרות בגיל ילדות ואף ינקות, ולכן לרוב אנו כלל לא מודעים אליהן. זה כלל לא משנה אם התבנית הובילה לפעולה שהביאה לנו הרבה שמחה או עצב, הצלחה או כשלון – המטרה של האגו היא פשוט לשמור על עצמו, ולשמור על חיינו. הו אז זה קורה, בלי לדעת, אנו מאבדים שליטה על כל המנגנון המופלא הזה. בשקט, בשקט, אותן תבניות שטבועות בנפשנו מזה שנים, מפעילות ומנהלות אותנו בעולם. כמעט כמו  בובה על חוט, או כמו להיות כלואים במטוס שטס על טייס אוטומטי אבל אין לנו שליטה על היעד.

אז מי שולט פה במי? אני במחשבות וברגשות או הן בי? אבל אני לא רק המחשבות שלי... ומי זה אני אם "אין אני"?
הרובד הנוסף והעליון או העמוק ביותר של ההוויה האנושית זוכה לשמות רבים מתוך תרבויות, דתות וזרמים שונים ברחבי העולם ותולדות הזמן. הרוח שבחומר, תודעה, עצמי גבוה, נשמה, גרעין ההוויה, המתבונן, האינסופי, מלכות, אלוהי, אלוהים, יהווה, האחד ועוד. זהו מימד הקיום הנעלה ביותר של האדם, נטול האגו, הנתינה האינסופית של האדם, הדחף להתאחד עם הבריאה ועם הרגע הזה. הבעיה היא שמימד הוויה זה הפך למוקד שאיפה, למטרה נעלה וכמעט בלתי אפשרית להשגה! כמעט ושכחנו שהמימד הזה כבר כאן. ממש כאן, בכל רגע, בכל מקום בו אנו נמצאים כל מימדי ההוויה מתרחשים ומתגשמים בשלמותם.

הגוף לא יכול להתקיים ללא הנפש וללא הרוח. וזו לא תתגשם ללא גוף. הם כולם פנים של אותו מטבע שנקרא ההוויה האנושית.

אל לנו לוותר על הגוף, לוותר על הנפש ולשאוף להיות רק ברוח, הלא אז מה נהיה? הרוח אינה יכולה להתגשם אלא בחומר, ללא החומר – לא רק אין אני, אין כלום, ריק, מוות...
אז יש אני? יש, אבל לא כמו שאנו נוהגים לחשוב עליו. אני או אתה או אתם, כולנו מאוחדים ברמת הנשמה, כולנו רוח אחת שמתגשמת בו זמנית באינסוף דרכים וקומבינציות, ומתוך ההגשמה הזו, כולנו גם קיימים בחומר, וגם בעלי זהות אינדיבידואלית ותחושה של נפרדות אחד מהשני. רק לא לשכוח שאנחנו נפרדים בגופינו, אבל לא ברוחנו. וכגופים נפרדים בעלי רוח אחת, אנחנו כמהים זה לזה ולזו, נמשכים ונדחים ממגנט האחדות, עורגים לקיים אהבה בין הקטבים. מה שנותר הוא לתפוס את זה, להבין שאנחנו לא לבד בעולם, שהגוף הזה הוא ביטוי של רוח שאינה נפרדת מכל היקום.
קוראים לזה הארה, אנחנו קוראים לזה אהבה.

איתי מיניאלי
מטפל ומאמן אישי
מנחה סדנאות מודעות וריפוי

052-8908182
www.metaplim.co.il/healing-life 
itayminiely.contact@gmail.com