אחיי הזאבים- סימבול הזאב / שגיא מנדלבוים

כשהתחלתי לחקור את עולם הזאבים לא ממש הכרתי אותם, אלא את הזאב כסימבול מכמה נקודות מבט. הופתעתי להכיר את עולמם ולא ציפיתי לפגוש את מה שאני עומד לכתוב לכם.

את המחקר שלי עשיתי דרך צפייה בסרטי טבע, בקריאת ספרים ומאמרים וככל שקראתי יותר היה ברור לי מדוע כל הזואולוגים אשר יצאו למשלחות מחקר, או אשר יצאו לחפש תשובות חזרו מופתעים כמוני ואינם יכולים להסביר כיצד ייתכן והזאב שהינו חיה כל כך נבונה, רגישה, גאה ומשפחתית בשורש הווייתה, הפך להיות אחד האויבים הגדולים של המין האנושי. מכל החיות לא תמצאו חיה שכל כך הפחידה את המין האנושי ובשל כך נרדפה, נשנאה, והושמדה. עד היום אנו רואים בעינינו את הזאב הגדול הרע, ומפחדים לחינם ממיתוס, או סימבול שגוי.

נעים מאד... אחינו הזאבים!

הזאב חי בלהקה, אלא שלקרוא לזה להקה, לא יהיה מדויק. זה יותר כמו משפחה, או קהילה. הזאבים ללא ספק מגלים תכונות אנושיות אשר לא היו מביישות רבים מאתנו. הם דואגים ואוהבים האחד את השני. הם חיים חיים סוציאליים מלאים: הם דואגים לפצועים, לנקבות הרות ולגורים, ואפילו על חשבון עצמם הם.

כל זאב רואה את שאר הזאבים בלהקה כבני משפחה ודואג להם. אמנם יש מנהיג, אולם למנהיג יש חובות לא פחות מהזכויות ושאר בני הקהילה רואים בו כדמות תומכת, מסייעת ומגינה. המנהיג לוקח על עצמו את החובה לשרת את הקהילה ולעזור להם והקהילה תצפה ממנו להיות הראשון שייצא לצייד, לדאוג לאוכל ולהגן על הקהילה כאשר יש סכנה.

הזאבים מלאי רגש, גאים, אוהבים ומשפחתיים. בין הזאבים ישנם קשרים שלא ניתן להסבירם. אהבתם אחד לשני היא יוצאת דופן והקשר בין הזאבים הוא כל כך חזק שמצב רוחו של כל אחד מהזאבים ישפיע על הקהילה כולה. הם מרבים לשחק אחד עם השני, נוגעים אחד בשני, מראים רגשות אהבה ועצב, וכשזאב שפרש לכמה ימים, חוזר ללהקה הוא יתקבל בברכות התרגשות ושמחה, המלוות ביללות ושירה, כן שירה!

הזאב הוא חיה אינטיליגנטית ופקחית. הם לומדים מהר ויודעים להסיק מסקנות. אולי בשל כך הם רכשו מוניטין של ציידים מצוינים ואפילו האינדיאנים מצאו לנכון לאמץ טכניקות צייד רבות שלהם.

הזאבים נאמנים אחד לשני בצורה יוצאת דופן ונאמנות זו יכולה פעמים רבות למצוא את דרכה במבחן המציאות בו הקהילה כולה תהיה נכונה לסכן את חייה על-מנת להציל זאב שבוי או פצוע.

הפקחות שלהם בשילוב הנאמנות לחברי הקהילה עוזרת לאחדות הקהילה ופעמים רבות היא העומדת מאחורי מעשי גבורה שכיחים כגון: חילוץ חברי קהילה מסכנות. גם בארץ, למרות שהזאב נחשב לחיה מוגנת, מותר למשל, לבעלי עדרים להרוג את הזאבים הפושטים על עדריהם ואף לקחת את גוריהם. הדבר המפתיע הוא התושייה שלהקת הזאבים מגלה. פעמים רבות נותרים בעלי העדרים ללא מילים כאשר בבוקר למחרת הם מגלים כי הגורים חולצו והוחזרו לקהילה.

לזאבים מאד חשובים חיי הזוגיות, ובני הזוג, בדרך כלל יהיו לכל החיים. כאשר בת הזוג מתעברת ויולדת התנהגות הזכר יוצאת דופן. הכבוד והאהבה שהוא רוכש לה נראים לכאורה מעבר ליכולתם של החיות: הוא מכבד אותה, תומך בה פיזית ונפשית ומרבה לנגוע בה. בזמן הלידה הוא מתנהג כמו בעל הממתין לבשורות המשמחות מחוץ לחדר יולדות, וכאשר הזאבה יולדת, ולאחר מכן כשהיא תצא מהמאורה, הוא יקבל אותה בשמחה גדולה, ממש כמו זוג נאהבים לאחר פרידה ארוכה.

כל הקהילה מטפלת בגורים: כולם שומרים עליהם בתורות, מטפלים בהפרשות שלהם, בחינוך שלהם, בצרכים שלהם ובתזונה שלהם. חלק מהזאבות האחרות בקהילה, לאחר לידת הגורים, יפתחו סימפטומים של היריון מדומה המאפשרים ייצור חלב והזנת הגורים הצעירים.

הזאבים הינם חיות חברותיות. הם אינם מתקיפים בני אדם, אפילו כאשר הם נשבים ופעמים רבות כאשר מחלצים זאב ממלכודת למרות הכאב הנורא, הזאב לא ינשוך ואף לא ינהם לעבר המחלץ, תכונה כמעט בלתי אפשרית אצל חיות אחרות.

אז מה כל כך מפחיד אותנו בזאב, מיהו הזאב הרע?

אז מה מפחיד אותנו, את האנושות, כל כך? מה יש בזאב שכל כך מפחיד אותנו? מה הוא מייצג, שגרם לכל אירופה לצאת למסע השמדה כנגדם? מדוע אנו מספרים לכל ילד את הסיפור על הזאב הרע? ומיהו אותו הזאב הרע הנמצא בחלומות שלנו?

ככל שחקרתי יותר את התנהגות הזאבים וככל שגיליתי יותר את הצדדים האנושיים בהם, שאלתי את עצמי כיצד ייתכן והזאב הפך להיות אויב כל כך גדול. למה דווקא הזאב. כל כך הרבה אגדות וביטויים אשר נרקמו המתארות את הזאב כחייה הרעה, העוינת והמסוכנת: כיפה אדומה, פטר והזאב, ביטויים כגון: "אדם לאדם זאב", "זאב בודד", כל אלו ועוד אינם עולים בקנה אחד עם המציאות, עם עולמם ההרמוני והמדהים של הזאבים.

מעולם לא היו עדויות לעוינות בין זאבים לבני אדם: הזאבים לא חטפו תינוקות ולא התקיפו אנשים, ההפך, רוב הזואולוגים שיצאו לחקור את עולם הפכו מהר מאד להיות חלק מהקהילה שלהם ובפועל, דווקא חיות אחרות כגון צבים מתגלים כמסוכנים הרבה יותר ומתקיפים בקלות רבה.

אז מהו הדבר שהזאב מייצג שכל כך מפחיד אותנו. מהו הסימבול שממנו אנו כל כך מאוימים:

כדי לענות לתשובה זו הלכתי למקורות שלי, שהינם ההומיאופתיה.

את התשובות מצאתי בתרופה: Lac Lupinup, המופקת מחלב אם של זאבה. את התרופה, נתנו לאנשים בריאים למשך תקופה במטרה לבחון אילו סימפטומים הם מפתחים. תהליך זה נקרא proving, והסימפטומים שדווחו היו:

קבוצת הסימפטומים הראשונה עוסקת בפחד ותחושת סכנה. אחוז ניכר דיווחו על חלומות בהלה בהם מרעילים אותם, שהקרובים שלהם עומדים למות (כולל בני משפחה), שהילדים מורעלים על-ידי רעל או גז, שהם נורים. לא נחסכו החלומות על רצח, אלימות, הצתה, תחושת קורבן. לחלקם הייתה תחושת חרדה לא מוסברת התוקפת אותם פתאום, תחושה לא מוסברת כי הם עומדים למות, להירצח, שהם חייבים לברוח.

עלו סימפטומים נוספים העוסקים בחדירה לפרטיות: חלומות שפולש נכנס לחיים, על גנבים, כמה מהם התחילו להרגיש כי צופים בהם.

בהמשך נמצאו סימפטומים העוסקים בתחושת בדידות וחוסר שייכות: הרבה חלומות על זרות, כי הם לא שייכים, על תחושת בדידות ואפילו דיווחו על תחושה כי הם רוח רפאים ולכן לא מתייחסים אליהם. רבים דיווחו כי קיימת בהם תחושה שהם לא שייכים למשפחה שלהם, תחושה שהם לבדם בעולם.

ישנם גם סימפטומים "חיוביים" כגון: צורך לשחק ולהשתעשע, לשיר ולרקוד, על חיזוק תחושת המשפחתיות וניסיון להתקרב יותר אל בני המשפחה. המשתתפים גם דיווחו על התעוררות רוחנית, תחושה כי הם מוארים ותחושות התעלות.

הסימפטומים אותם ייצרו המשתתפים בתהליך ה-proving, הנם קשים ומעניינים, אבל מהו אותו גרעין, אותה התמצית אליה ניתן לייחס את הסימבול של הזאב?

את הרמז הראשון כתב אחד הפרוברים בדוח היומי שלו. הוא סיכם את תמצית הסימפטומים אשר דווחו כאשר הוא כתב כי מאז שהוא לקח את התרופה יש לו תחושת סכנה. הוא כתב כי מקונן בו הפחד כי לא יהיה המשך קיום למשפחה שלו. כי יש לו תחושה שהוא והמשפחה שלו לא תשרוד ולא יהיה לו המשך.

את הרמז השני קיבלתי כאשר גיליתי את העובדה, כי בתקופת היטלר נרדפו לא רק היהודים והצועניים, אלא גם הזאבים. למעלה מ-200,000 זאבים הושמדו על-ידי הנאצים וגזע הזאבים שהיה היונק השכיח ביותר העולם, הפכו להיות בסכנת הכחדה.

במהלך חיפושי אחר מיתוסים ואגדות וניסיון לחקור אותם גיליתי פן מעניין בסיפור על האדם-זאב. כאן פתאום כל הסימפטומים התחברו ויכולתי לראות ממה אנו כל-כך פוחדים. תחושת הפחד והסכנה כי לא יהיה המשך קיום לאו דווקא מבטאת רק פחד ממוות, אלא יכולה לציין פחד נוסף, פחד מהאחר, מהשונה שיחדור לחיינו ויהפוך אותם על-פיהם.

דווקא האנושיות וההרמוניה בהם הזאבים חיים מרתיעה אותנו ואנו פחות מפחדים מחזות הזאב, כי אם אנו מפחדים מהשונה-דומה שהוא מייצג. אולי אנו מפחדים כי אנו (בני משפחתנו) נהפוך לאחרים ובכך נפסיק להתקיים בצורה המוכרת. סביר להניח וזה לא נעצר כאן ויסודות האדם-זאב קיימים בכל תחום: זהו אותו הפחד העולה כאשר הבת האשכנזייה יוצאת עם אתיופי, כאשר הבן החילוני מסתובב עם חוזרים בתשובה, זהו בסיס הפחד שלנו מגזעים אחרים ואולי אפילו תחילתה של הגזענות. זהו לא רק פחד מהאחר, מהשונה כי אם הפחד שמה שיש לנו יהפוך להיות אחר, שמי שאנו יפסיק להתקיים, להיות.

הסימבול- זאב:
הנצרות קושרת את הזאב לשטן ורואה בו כחיה עקשנית, אכזרית ורעה. עבור הנצרות הזאב הינו הסימבול המייצג את הכפירה. כנראה וסימבול זה היה הסימבול הרווח בתקופה הקדומה של האנושות והוא מקור ההשפעה השלילית שהוביל את האנושות לפחד הקמאי בפני הזאבים הקיים היום. אולי כאן ניתן, באופן סימבולי, לראות את הפחד של הכמרים והנצרות העתיקה בפני השונה וייתכן וחלק מהסיבות בגללן יצאה הנצרות למסעות המיסיונריות הייתה בשל הפחד מהדתות האחרות אשר איימו על קיומה המוחלט של הדת הנוצרית.

עד היום נשארו בנו שרידים רבים מתקופה זו ולמרות הכל, האנושות רואה את הזאב כדמות מפחידה, המאיימת לטרוף אותנו ואת היקר לנו.

האינדיאנים והמסורת השאמאנית לעומת זאת מבטאת בסימבול של הזאב את התכונות החיוביות שלו. כאן נפגוש את הזאב כסימבול של חכמה וידע. הזאב הנו המורה, מורה הדרך לחיים. זהו המורה האמיתי אותו החניך פוגש בדרכו אל ההארה, זה שמלווה אותו בכל התהליך והופך אותו להיות מואר.

השאמאנים קוראים לנו ללמוד מהזאב כיצד לחיות חיי חברה פוריים ויחד עם זאת לשמור על האינדיבידואל המתקיים בתוך החברה. הזאב עבורם הינו ייצור חברתי, המשתף את החברה בידע שלו - ומכאן כוחו, אולם יחד עם זאת הזאב לומד לשמור על הייחודיות שלו.

יללת הזאב הינה יללה החודרת לעמקי נשמתנו והיא ביטוי ליכולת הקיימת בנו להעלות את הידע הקיים בתת-מודע שלנו אל המודע. לרוב הזאב מתחבר עם הירח וחיבור זה הינו חיבור בין שני מיתוסים העוסקים בתת-מודע וכאן כאילו הזאב משתמש בסימבול הירח כדי לחדור עמוק יותר לנבכי התת-מודע.

עבור השאמאנים יללת הזאב הינה ריקוד המחבר אותנו אל הנשמה והתת-מודע ומאפשר לנו לחזק את החלקים האינטואיטיביים הקיימים בנו.

צד מעניין הקיים בזאב, שהפך למיתוס, הוא כישוריו כצייד. הזאב הפך להיות סימבול המייצג את הצייד הערמומי האמיץ, היודע גם לצוד וגם להשתמש בידע זה בכדי להגן על עצמו ועל המשפחה שלו בפני אויבים.

הזאב בקלפי הטארוט:
בקלפי הטארוט לא נפגוש הרבה זאבים, והזאב היחידי הנמצא בחבילת הריידר יעמוד לצד הכלב בקלף הירח. כאן יבואו לידי ביטוי רוב תכונות הזאב: המסע אל התת-מודע, החיבור עם המורה הפנימי, אולם הזאב והכלב עומדים בצידי הדרך, אחד מול השני וכאילו מאיימים על הצועד בדרך. ייתכן והפחד שלנו כאן, אותו הזאב מייצג, הינו בראש ובראשונה בפני התהליך הלא נודע אשר בסופו חיינו ישתנו מבלי הכר. אולי כדי לגבור על הפחד בפני הסימבול של הזאב, אנו צריכים להיות מוכנים להיות שונים בסוף התהליך, אז נוכל לצאת למסע כמו שצריך ולעשות עוד צעד לכיוון השוטה.


הכותב:
© מנדלבוים שגיא. מטפל בהומיאופתיה קלאסית, מנהל פורום טארוט בוואלה! בעל ניסיון של 16 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא טארוט וחלומות אותם הוא מלמד בתל-אביב ובמרכזים שונים ברחבי הארץ. את שגיא אתם מוזמנים לפגוש באתר שלו: טארוט חלומות וקצת יותר. www.sagie.org


שגיא 0506570118
sagie68@gmail.com